תפריט

בין אנטישמיות כתובה למדוברת

מאת: ירון בללתי

תאריך: 16.4.2015

במאמרה "המילה הכתובה והמילה המדוברת: על שבר והמשכיות בתולדות האנטישמיות בגרמניה" פותחת שולמית וולקוב בהסבר התיזה שלה שמציג נקודת מבט שונה במחקר [ואף סותרת] לגבי התפיסה הרווחת בחקר האנטישמיות בגרמניה הרואה קשר גומלין ישיר בין האנטישמיות הקודמת לעליית הנאציזם בגרמניה במאה ה-19 לבין האנטישמיות הנאצית במלה"ע השנייה. כלומר, האנטישמיות הנאצית קשורה לאנטישמית באירופה דורות קודם לכן במאה ה-19, ואולי הינה אף תוצאה של התפתחות אנטישמית קדומה שהגיע לשיא יישומה ע"י הנאצים.[1] לדעת וולקוב קיים שבר בין האנטישמיות שקדמה לעליית הנאציזם לאנטישמיות הנאצית ושזו טעות לשים את הדגש במחקר על "הישן והמוכר" ו"לטשטש" את המהפכנות שהביאה עמה האנטישמיות הנאצית. לכן מנקודת מבטה האנטישמיות הנאצית הינה תופעה חדשה ושונה מהאנטישמיות הקדומה ולכן יש לחקור אותה בנפרד ללא קשר לאנטישמיות שקדמה לתקופת עליית הנאציזם. [2]

לצורך השוואה משתמשת וולקוב בהשוואה בין האנטישמיות בגרמניה ובצרפת במאה ה-19, גם בצרפת האנטישמיות התפשטה ברחבי המדינה כבר מראשית המאה ה-19, אך הלה סחפה פחות את תשומת לב החוקים היות ותוצאותיה נבלמו טרם היו להרי אסון כפי שקרה בגרמניה, נשאלת השאלה אפוא מה בלם את האנטישמיות בצרפת. מסבירה וולקוב כי למרות שהאנטישמיות בצרפת הייתה נפוצה בשני קטבי המפה הפוליטית, גם בצרפת חלחלה האנטישמיות אל מחוץ למעגל הפוליטיקה והופצה בחברה ע"י ספרות וחיבורים אנטישמיים רבים [3], למשל של הסופר הצרפתי האנטישמי אדוארד דרימון שספרו "צרפת היהודית" הציגה בפני הקורא חידוש אידיאולוגי, ספר שזכה לפרסום רחב בצרפת ועורר בעקבותיו פרסום של קלאסיקות אנטישמיות אחרות [4]. ספרות אנטישמית מסוג זה לוותה בכתבי עת ומאמרים אנטישמים רבים, ובשנת 1898 בעקבות מאמרו של אמיל זולא ה"אני מאשים" שהתייחס לפרשת דרייפוס, זכתה לראשונה הליגה האנטישמית בצרפת להעביר הצעת חוק אנטישמית בפרלמנט שגררה אחרי גלי אלימות קשים נגד היהודים ופופולריות של הליגה האנטישמית – או "האנטי דרייפוסרי". כדי להבין מה גרם לבלימת האנטישמיות בצרפת לא כמו בגרמניה עלינו להשוות בין השתיים, טוענת וולקוב כי אילו חקרו את החתך הדמוגרפי של תפוצת האנטישמיות בצרפת היו מגלים כי לא שונה היא בהרבה מגרמניה באותה תקופה, וזאת למרות שבקרב האנטישמים הצרפתים היה דגש יותר על מעמד הפועלים והכמורה הקתולית הזוטרה, ואילו בגרמניה הדגש היה על אנשי צבא, בעלי עסקים קטנים, סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים [5]. כמו כן גם בצרפת האנטישמיות גיבשה קוד תרבותי של רעיונות, רגשות וערכים והזדהתה עם הימין במפה הפוליטית, ומנגד התגבשה לה המפלגה הסוציאלית שזוהתה כאנטי-אנטישמית. ומאידך, להבדיל מגרמניה, אוכלוסיית יהודי צרפת היוותה כחמישית מגודלה של אוכלוסיית יהודי גרמניה, ומעבר לזה לצרפת גם הייתה מסורת רפובליקנית מגובשת בעלת כלים טובים להתמודדות מול גלי האנטישמיות.

כאמור אם והיו הבדלים, הזי זניחים הם, לדעת וולקוב נקודת המפנה בצרפת הייתה פרשת דרייפוס שהיוותה אבן דרך בציון המאבק באנטישמיות, והייתה לבלם שמנע מגלי האנטישמיות להתפשט לממדי אסון כפי שקרה בגרמניה. פרשה זו, שבסיומה זוכה דרייפוס מאשמה היוותה ניצחון ל-"דרייפוסרים", לגיטימציה והצדקת דרכם, ובעיקר הכרה בכוחם ובאחריות המוטלת עליהם במאבק באנטישמיות. [6]

כבר בסוף המאה ה-19 נכרו בגרמניה גלי אנטישמיות מודרנית רבים, אך לדעת וולקוב קיימים הבדלים רבים בינה לבין האנטישמיות בגרמניה ערב עליית הנאציזם. ראשית כל הפעילים האנטישמיים של אותה תקופה [טרם הנאציזם] נמנעו מאירועי רחוב המוניים, ובעיקר היו עסוקים בסכסוכים ופוליטיקה פנימית שהתאפיינה בחוסר כישרון סמכותי שיוכל ליישם את תכניותיהם, כתוצאה מכך תוכנותיהם (למשל להעביר חקיקה שתרסן את ההשפעה היהודית על כלכלת גרמניה, או אפילו קריאות בגין השמדה פסיבית של היהודים) לא עלו בתוהו ונשארו כתובות על גבי נייר, כך הפכה לה אידיאולוגיה כתובה למעין סגנון רומנטי כתוב ומפואר שהפך עם הזמן להיות "ביתם האמיתי של היהודים" [7]. לעומת זאת עם עליית הנאציזם, האנטישמיות הפכה להיות סימן ההיכר של תנועת הימין בגרמניה – כמעין קוד תרבותי המאפיין את המזדהים עם מפלגת הימין. נוצר מצב בו מי שמזדהה עם האנטישמיות הנאצית ומשתייך לתנועה הימין - באופן אוטומטי מפגין בזאת את התנגדות וסלידתו מהשמאל.

האנטישמיות היוותה חלק מתרבות הימין, ואי לכך המתנגדים לאנטישמיות נתפשו באופן ישיר כאנשי שמאל ממחנה האמנציפציה התומכים במודרניזציה של גרמניה ומשויכים לתנועה הסוציאלית - ליבראלית, כך שהסוציאליסטים שגם נהגו להפגין דעות אנטישמיות בעבר, עתה באופן פרדוקסלי נחשבו בעיני הנאצים כמתנגדי האנטישמיות. מכך שעבור החברה הגרמנית שקוטבה לשתי מחנות, האנטישמיות הנאצית הפכה להיות מילה נרדפת לתנועת הימין הגרמנית. [8] במקביל יצא ותקף היטלר את קודמיו שהרבו לטענתו לכתוב במקום לדבר, לכתוב במקום לעשות, בכינוי "אבירי הדיו" או "נשמות כתבנים" עלובות וזאת בהשוואה למקרי הבוחן של המהפכה הצרפתית ועליית המרקסיזם ששם, להבדיל מקודמיו, המהפכנים לא היו פסיבים והפכו את הרעיונות לתעמולה אפקטיבית. כאמור, האנטישמיות הנאצית התאפיינה ב-"מילה המדוברת" ולא ב-"מילה הכתובה", שהייתה עבור היטלר ההכנה לביצוע המעשה עצמו, מכשיר פעולה שבאמצעותו הלהים את העם הגרמני, הפיץ את האידיאולוגיה האנטישמית והכין את העם הגרמני לשעת הפקודה. [9]

לסיכום במאמר זה מציגה שלומית וולקוב את מסקנתה כי למרות שבאירופה התפשטה האנטישמיות עוד דורות קודם לעליית הנאציזם, וכי למרות שרדיפות היהודים והאידיאולוגיה האנטישמית במאה ה-19 תרמה את חלקה בהכנת הקרקע למעשה הזוועה הנאצית, למרות כל זאת שונה וייחודית היא האנטישמיות הנאצית, הזעם הרצחני שהנחה את הנאצים נבע ממקורות אחרים [10], מקורות שקשורים רק לתקופת הזמן והתנאים שסבבו אותו, ולא למקורות עבר שקדמו את עליית הנאציזם. טוענת וולקוב כי האנטישמיות במאה ה-19 התאפיינה בכתב (הופיע בכתובים ומאמרים בצורה פסיבית על גבי נייר) ואילו האנטישמיות הנאצית התאפיינה בדיבורים (הפצת האנטישמיות בתעמולה אקטיבית). לבסוף מסכמת וולקוב במסקנתו של מרק בלוך שטען כי לא רק במקרה בוחן זה יש לחקור תופעה היסטורית רק בתחום רוח הזמן והתקופה של אותה תופעה, אל נכונה היא הדרך לגבי כל תופעה היסטורית באשר היא. [11]





[1] וולקוב שולמית, "המילה הכתובה והמילה המדוברת: על שבר והמשכיות בתולדות האנטישמיות בגרמניה", האנטישמיות הגרמנית (תש"ס 2000), עמ’ 29.

[2] שם, שם.

[3] שם, עמ' 40, עמ' 42 פסקה ראשונה.

[4] שם, עמ' 40, פסקה שנייה.

[5] שם, עמ' 41, פסקה שנייה.

[6] שם, עמ' 42-44.

[7] שם, עמ' 45, פסקה שנייה.

[8] שם, עמ' 38-39.

[9] שם, עמ' 44-47.

[10] שם, עמ' 47.

[11] שם, שם.





Tweet