תפריט

השואה כתופעה היסטורית

מאת: ירון בללתי

תאריך: 16.4.2015

במחקר עולה הסוגיה האם ניתן להתייחס לשואה כאל תופעה היסטורית (כשאר המאורעות בהיסטוריה העולמית) או שמא השואה הינה אירוע א-היסטורי יוצא דופן ויחיד במינו בתולדות האנושות. [1]

לכאורה נראה אפוא כי השאלה פשוטה היא, אך לתשובה ישנן השלכות רבות. במידה ודעתנו (מנקודת מבטו של יהודי) נוטה לסמן את השואה כאירוע יחיד במינו שאין-ולא יהיה דומה לו בתולדות האנושות, אזי מכך משתמע שאין אנו רואים בו כאירוע היסטורי רגיל, ובאופן טריוויאלי לא ניתן יהיה לחקור אותו בצורה היסטורית. התוצאה תהיה שנהפוך את השואה לסיפור, שיהיה ולא ישוב, סיפור שפן אחד לו ודרך אחת לספרו. תוצאה זו עלולה להיות הרת אסון, ולהפוך את השואה במרוצת השנים לעוד סיפור, וכשם שסיפורי עמים הפכו לאגדות, וכשם שחלק מאנשי דת נוטשים את אמונתם (שמבוססת על סיפורי עבר) כך גם עוללה השואה בעתיד להפוך לעוד סיפור עם או אגדה רחוקה מן העבר.

ומאידך אילו נתייחס אל השואה כאירוע היסטורי לכל דבר, כשאר המאורעות בהיסטוריה העולמית, נוכל לשמר את סיפור ההיסטוריה בתודעה הציבורית, ובשיח היום יומי, לחקור ולהשוות את המאורעות מאותה תקופה לתקופתנו, לחקור וללמוד את הסיבות והמניעים שגרמו לשואה ואולי כך נוכל בזכות מחקים אלו אף למנוע מבעוד מועד מקרי שואה (או רצח עם) אחרים.

הדילמה שעולה משאלה זו מופנית לפן המוסרי (שבעקרון מוצגת מנקודת מבטו של היהודי) בטענה שאכן חשובה החקירה ההיסטורית, אך שכאשר נתייחס אל השואה כאירוע היסטורי לכל דבר אזי נמעיט מערכה, חשיבותה וייחודיותה של השואה המציינת נקודת ציון בתולדות העם היהודי.

בשאלה זו האם ניתן להתייחס לשואה כאל אירוע היסטורי דנים חוקרים רבים. אציג שתי דעות עיקריות של ד"ר דן מכמן וד"ר יהודה באואר הדנות בסוגיה זו.

מכמן טוען כי חקר השואה כמאורע היסטורי הינו הכרחי וכי יש למגר את התופעה - שנפוצה סמוך למאורעות השואה - הדורשת להבדיל את השואה מהמחקר האקדמי-היסטורי, תופעה זו לדבריו אף חלחלה למערכת החינוך בישראל (בשנים הראשונות להקמת המדינה) שלא הציג את נושא השואה כנושא לימוד מרכזי (או חשוב מספיק) במערכת החינוך - למרות שחלה מגמת שיפור בנושא בשנים האחרונות. [2] לכן חשוב מיגור התופעה וזאת ע"י בחינת השואה כאירוע היסטורי, ע"י חיפוש השורשים והמניעים שהביאו לשואה, והכרה כי אירוע מסוג זה לא נוצר יש מאין, אלא הוא תוצאת שרשרת של גורמים רבים, כל זאת כדי להפיק לקח שאירוע כזה לא יחזור על עצמו בעתיד, וכדי למנוע תופעות של הכחשת שואה באומות העולם. לדעת מכמן ישנן מספר דרכים למיגור תופעה זו:

  • ראשית כל יש לשנות את תיחום שנות תקופת השואה כפי שהוא נתפס על פי רוב, הרי רבים מייחסים את תקופת השואה לתאריכי פרוץ מלה"ע ה-2, כלומר ה-1 בספטמבר 1939 ועד סופה ב-1945 או לתאריך בו המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ב1933, אך כאמור לא ניתן לתחם את השואה לתקופה מסוימת זו וכדי לחקור את השואה בצורה מעמיקה ויסודית יש ללכת אף אחרה בזמן למשל - אל תקופת רפובליקת ויימאר שקמה לאחר מלה"ע ה-1 ונפילתה. [3]
  • שנית, חקר האידיאולוגיה האנטישמית שהתפשטה באירופה בכלל ובגרמיה בפרט טרם השואה הניב כי האנטישמיות הינה חיבור בין שנאת היהודים הקלאסית המופיע מראשית הנצרות (או אף קודם לכן בצורת שנאת ישראל [4]) לבין תורת הגזע - בצורתה הנאצית. אי לכך הגיעו החוקרים למסקנה שמבחינה רעיונית הנאצים לא חדשו מאומה וכי התופעה הייתה קיימת עוד מימי קדם, ואילו החידוש של הנאצים היה ביכולת הביצוע. מכך נלמד כי שמא לא היו מתבצעים מחקרים היסטוריים על שורשי הנאציזם היינו חושבים שזו [השואה] הייתה תופעה מקרית שבאה וחלפה מן העולם, אך לא כך הוא הדבר. [5]
  • יש לבצע חקירה היסטורית על חיי הקהילות היהודיות בכלל מדינות אירופה ולאו דווקא בגרמניה בפרט. טוען מכמן, כי כאשר אנו חוקרים את ממדי הרציחות של יהודים אירופה, רואים אנו כי ישנו פער רב בין המספרי הנרצחים בכל מדינה ומדינה, פער זה נבע ממבנה הקהילות היהודיות, הקשר ומערכת היחסים שלהן עם הממשל, הסביבה והאזרחים באותה מדינה. למשל משווה מכמן בין קהילת יהודי הולנד ויהודי בלגיה: יהודי הולנד חיו במדינה מזה מאות שנים טרם המלחמה ומכך נבנתה מערכת היחסים עם המקומיים של שיתוף פעולה, אמון וכבוד הדדי, ובשל כך כאשר הנאצים דרשו משלטונות הולנד לקרוא ליהודים להתייצב למפקד אוכלוסין, מרבית היהודים התייצבו וזאת מתוך אמון בשלטון ההולנדי, התוצאה – כולם נרצחו. ומאידך, יהודי בלגיה לא חיו במערכת יחסים של אמון ובטחון עם הבלגים, וכאשר הנאצים קראו להתפקדות היהודים באוקטובר 1940, רק אחוז נמוך מהיהודים התייצב, ובמקביל ראשי הקהילה דאגו לשרפו את בניין הקהילה כדי להעלים את רשימות היהודים שמא לא יפלו לידי הנאצים. פעולת מנע זו הצילה חיי יהודים רבים.[6]
  • כאמור השואה היא לא "פלניטה אחרת" ולא ניתן לנתק אותה מההיסטוריה של אירופה בכלל ומההיסטוריה של העם היהודי בפרט. [7]

    באואר לעומת זאת מתמקד במאמרו “נגד המיסטיפיקציה - השואה כתופעה היסטורית” בטענה שישנה נטייה בקרב אנשים וחוקרים רבים לסלף ולעוות את משמעות השואה – לערפל את משמעותה - וזאת בצורות ודרכים שונות. טוען באואר כי מיסטיפיקציה זו נובעת משימוש שגוי במושג "שואה", הרי עבור רובנו המושג שואה מציין את הטבח הנורא שנגרם לכ-5.8 מיליון יהודים ע"י המשטר הנאצי, וזאת היות והמושג אמור לתאר טרגדיה יחידה במינה של אירוע שטני שלא נעשה בידי אדם [8], אך לרבים המושג מציין מילה נרדפת לכל עוול שנגרם לעם או קבוצה, ובפרט במקרים של מאורעות רצח עם. זילות המושג נובע מחוסר ההבחנה בין רצח עם [ג'נוסייד] לבין המושג שואה, הרי שהשואה הינה תופעה ייחודית לעם היהודי, ולשם כך מציג באואר מספר טיעונים:

    ראשית כל יש להבחין בין המשמעויות של שני המושגים. המושג ג'נוסייד [ע"פ רפאל למקין] מתייחס לכל רצח של עם או קבוצה אתנית, דתית, אליטות בחברה, השמדה של תרבות עם ושפה, חיסול מנהיגים וגניבת רכוש [9], לעומת זאת המושג שואה מתייחס לרצח טוטלי של היהודים עד האחרון שבהם, לא לפי דת או מין, לא מתוך עימות, סכסוך או חילוקי דעות אלא רק מפני ששלושה מסביהם היו יהודים [10], בשל היותם [לדעת הנאצים] תת גזע לא אנושי [11], וזאת תוך כדי השמדה טוטלית של עם שלם ותרבותו מבלי להשאיר כל זכר. לצורך השוואה מציג באואר את מקרה הבוחן של רצח העם הארמני (שבמקרים רבים מוצג כ"שואה הארמנית") וטוען במאמר כי לארמנים (להבדיל מהעם היהודי) ניתנה האפשרות להתאסלם ולהינצל מטבח ועוול, לא כך בנוגע ליהודים כפי שצוין לעיל שנדרשו להיכחד מין העולם לגמרי באם התנצרו או לאו רק בשל קשר מוצאם היהודי [12]. לכן מקרה השואה הינו יוצא דופן וייחודי לעומת שאר המקרים ואין הקבלה בין יחסם של הנאצי כלפי היהודים ליחסם כלפי קבוצות אתניות או עמים אחרים [13].

    בנוסף מעלה באואר את נושא הכחשת שואה שמופצת בעולם על ידי היסטוריונים רבים המסלפים כמה מעובדות היסוד, חלקם מזדהים כהיסטוריונים ניאו-נאצים וחלקם פשוט רוצים להציג פן שונה להשקפות המקובלות על תקופת הנאצים. הם עושים זאת בדרכים וטיעונים שונים, לדוגמה כפי משציין הכותב מכחיש השואה הצרפתי פול ראסיניה בספרו "השקר של אוליסס" שכביכול השואה לא הייתה ולא נבראה, או שהינה המצאה יהודית כדי לנצל ושאוב עוד כספים על חשבון מדינות העולם, שגם תאי הגזים לא היו ולא נבראו, שלא מדובר ב-6 מיליון נרצחים אלא בהרבה פחות ובכל מקרה זה מספר סביר יחסית לתוצאות המלחמה. [14]

    כדי להילחם בתופעת המיסטיפיקציה של השואה ובשימוש האקדמי הקר בה, טוען באואר כי אל לנו להיות פאסיביים, אכן חשוב לשמר את היסוד המסתורי שבה, אך אל לנו להופכה לסמל המתואר בשירים וסיפורים, יש לפעול נמרצות לשימור השואה על ידי חקירה אקטיבית בצורה היסטורית, לעשות שימוש מדויק ואמין במקורות שבידינו, וכל זאת בשל החשיבות למנוע הישנות מקרים כאלו בעתיד, "מי חכם ויגיד מי יהיו היהודים בפעם הבאה?" [15]





    [1] בכמן דן, "בימי שואה ופקודה", האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 1, עמ' 9.

    [2] שם, עמ’ 10-11.

    [3] שם, עמ’ 11.

    [4] שם, יחידה 2, עמ’ 11-13.

    [5] שם, יחידה 1, עמ’ 11-12.

    [6] שם, עמ’ 12-15.

    [7] שם, עמ’ 15, פסקה שלישית.

    [8] שם, עמ’ 16.

    [9] שם, עמ’ 18, פסקה רביעית.

    [10] שם, עמ’ 16, פסקה שלישית.

    [11] שם, עמ’ 19, פסקה שלישית.

    [12] שם, שם.

    [13] שם, שם, פסקה שניה.

    [14] שם, עמ’ 20-21.

    [15] שם, עמ’ 21-26.





    Tweet