תפריט

הגורמים לעליית הנאציזם

מאת: ירון בללתי

תאריך: 16.4.2015

על מנת להבין כיצד עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה עלינו לבחון את השתלשלות המאורעות שקדמו לתקופה זו, בשל סמיכות האירועים אין מנוס מלהסתכל אחורה עד למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. טרם המלחמה גרמניה הייתה מרכז קפיטליסטי, טכנולוגי ותרבותי. המעמד הבינוני התקדם כלכלית חברתית ופיתח מרכיבי חברה אזרחית מתקדמת עם מגוון ארגונים פוליטיים וחברתיים, עיתונות, תרבות ואמנות מתקדמים בעולם. במקביל צמחה התנועה הסוציאל-דמוקרטי ואילו התנועות הגזעניות היו שוליות.

בשלהי המלחמה הבין הרמטכ"ל הגרמני שגרמניה בדרכה להפסד וכדי לא להיות הגוף המזוהה עם הכניעה הודיעו כי הם מעבירם את השלטון לפרלמנט הגרמני שאליו הצטרפו גם מפלגות השלום [שבניהן גם ה-SPD הסוציאל דמוקרטית] שתמכו עוד במעוד מועד בהפסקת המלחמה ורפורמות משטריות. [1]

בעקבות התוצאות והפסקת האש שהושגה ב-11 בנובמבר התעוררו התקוממויות של מלחים וחיילים שדרשו מהפכה בשלטון, בערים רבות הוקמו מועצות פועלים וחיילים ובסופו של דבר הביאו המפגינים בברלין לביטול המלוכה של הקייזר וילהלם ה-2 ולהתפטרותו. פרידריך אברט מנהיג ה-SPD מונה לקנצלר והוכרזה הרפובליקה. [2]

במאי 1919 נחתם בוורסאי חוזה שלום בין המדינות שתוצאותיו היוו את תבוסתה של גרמניה, בחוזה נקבע כי גרמניה תאבד טריטוריות רבות משטחה (13%). מלבד זאת גרמניה קיבלה גם פגיעה כלכלית קשה, אובדן השטחים הביא להפסד גדול מיכולת הייצור החקלאי, הפסידה חלקים גדולים מתעשיית הפחם, הברזל והפלדה, ועוד. מעבר לזה כנושאת באחריות לתוצאות המלחמה, הוטלו פיצויי עתק לברה"מ על כל הוצאות המלחמה כולל חובות, פנסיות, קצבאות ונזקים. בנוסף הוטל על גרמניה הגבלת חימוש, הצבא הוגבל ל-100 אלף חיילים והצי ל-15 אלף. נדרש פירוק הפיקוד העליון, איסור החזקת צוללות, טנקים וח"א. [3]

תבוסת המלחמה בכלל והסכם וורסאי בפרט היוו נקודת ציון של תחילתו של משבר בחברה הגרמנית. הרפובליקה הצעירה קיבלה מכה קשה בעקבות זה, הציבור הגרמני לא היה כלל מוכן לקבל על עצמו הסכם שכזה וסירב להשלים עמו, נבנו מיתוסים בגין ה"פגיון" שננעץ בגב הצבא הגרמני, תופעות שגרמו למתונים ותומכי הדמוקרטיה לשנות את עמדותיהם ולהפוך למתנגדי הדמוקרטיה. [4] חוגי האליטות הישנות, הצבא, התעשייה, הביורוקרטיה ראו בהסכם כסופה של האימפריה המפוארת. גרמניה נכנסה למשבר כלכלי שהוצע ע"י הימין באשמת הרפובליקה השמאלנית.

ביולי 1919 נקבעה חוקה שתקים רפובליקת חדשה, רפובליקת ויימאר. עפ"י חוקה זו, כדי למונע אבסולוטיזם פרלמנטרי, נקבע שהנשיא ייבחר בבחירות ישירות כל 7 שנים, ובכך יהיה מקור סמכות זהה לפרלמנט. על הנשיא תינתן הסמכות למנות את הקנצלר והממשלה ואף לפטרם ללא הסכמת הפרלמנט, בסמכותו לפזר את בית הנבחרים ואף יכול להתערב בחקיקה בעקבות משאלי עם. בנוסף בחוקה נקבע סעיף 48 שקובע כי הנשיא יכול להכריז מצב חירום באומה. על הרפובליקה החדשה הוטלה האחריות לטפל בנזקי תוצאות המלחמה והסכם וורסאי, היה עליה לטפל במיליוני פועלים בתעשיות המלחמה שהפכו מובטלים, ב- 2.7 מיליון נכים וכן במאות אלפי יתומים ואלמנות שנשענו על קצבאות המדינה. האינפלציה הרקיעה שחקים וחובות המדינה היו עצומים. הממשלה נקטה במדיניות אינפלציונית כדי לאפשר כל זאת, העניקה סובסידיות ואשראי זול לתעשייה. בצד צמצום האבטלה האינפלציה הביאה לפיחות גדול במארק. כתוצאה מכך, המעמד הבינוני נפגע היות והיה נשען על השקעות וריבית. אנשי הצווארון הלבן ופקידים ירדו ברמת החיים, בעלי חנויות השלימו ההכנסה בשוק השחור. הפיגור בתשלומים הביא לפלישת כוחות צרפתיים ובלגים לחבל הרור, וכחלק מהתנגדות פסיבית הדפיסה הממשלה שטרות כסף, האינפלציה הרקיעה שחקים, הכסף הפך נייר חסר ערך והכלכלה הגרמנית קרסה. כתוצאה מכך נוצר קיטוב חברתי בין המחנות והנשיא הפעיל צווי חירום בתחום הכלכלי על בסיס סעיף 48. [5]

בנובמבר 1923 מונהג מארק חדש שמסמל את תחילתן של ארבע שנות "תור הזהב" של ווימאר. המדיניות המוניטרית נשענה על צווי חירום והחלה התאוששות בתחומי הפנסיה, הבניה הציבורית ודמי האבטלה. חלה התקדמות בחברה ובתרבות, צריכה המונית, תקשורת המונים, דיור לפועלים, תרבות ויצירה, אומנות, ספרות, עיתונות, תאטרון, קולנוע, טכנולוגיה, ועוד.

קריסת בורסת ניו-יורק באוקטובר 1929 (יום שישי השחור) הביאה למשבר עולמי. גרמניה טרם התאוששה מהמשבר שלה והמשבר העולמי בחקלאות. בעקבות כך יצאו בעלי התעשייה נגד מדיניות הרווחה וחיזוק האיגודים וכבר במרץ 1930 הקואליציה קרסה והממשלה נשענת על צווי חירום בתוקף סעיף 48. הנשיא מפזר את הפרלמנט ביולי 1930 ובבחירות בספטמבר מקבלים הנאצים 18.3% מהקולות כאשר יועצי הנשיא וחוגים שמרניים שרצו משטר אוטוריטרי לא פסלו שת"פ איתם. המפלגה הנאצית שהמשיכה להתחזק כאשר היטלר בנאומיו בחירות 1932 הצליח לעמעם את האידיאולוגיה והאנטישמיות לכיוון אחדות גרמנית והחזרת הגאווה הלאומית בסיסמאות של שוויון, מוביליות חברתית ותחיה לאומית כמו כן התמקד בנושאים של שיקום כלכלי ואנטי-קומוניזם. הפניה לכל מגזר בשפתו תוך הצגת המפלגה הנאצית כפאן-גרמנית, על-מפלגתית, על-מעמדית. הציג עצמו כמנהיג כלל לאומי יחיד של ובכך משך תומכים רבים למפלגה. וכבר בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר בממשלת הליכוד ומטרתו הייתה לכונן משטר נשיאותי אוטוריטרי וחיסול השמאל. יומיים לאחר מכן פיזר הנשיא את הפרלמנט ונקבעו בחירות ל-5 במרץ. הבחירות לוו בתעמולה נאצית כבדה, שימוש בלחץ פסיכולוגי של ה-SA וה- SS ובכוח המדינה ע"י תקנות, צווים וחוקים. כמו כן השתמשו הנאצים בסעיף 48 כדי לאסור כינוסים המסכנים את הסדר או פרסומים בעיתונות. הניסוח המעורפל הביא להגבלת תעמולת השמאל. המשטרה העלימה עיין מהתקפות הימין. בסוף פברואר 1933 נשרף במזיד ביניין הפרלמנט דבר שהיווה עילה להיטלר להאשים את מפלגות השמאל בשריפה ולהתגונן מההתקוממות בכך שתוך שעות ספורות לאחר מכן נאסרים כל מנהיגי וצירי המפלגה ונסגרו כל עיתוני השמאל תוך כדי הפעלת סעיף 48 שהכניס את גרמניה למצב חירום עד לנפילת המשטר בחירות מרץ 1933. [6]

כאמור המפלגה הנאצית ניצלה את מפלתה של גרמניה בעקבות מלה"ע ה-1, ניצלה את התוצאות הגרועות של חוזה וורסאי ואת המשבר הכלכלי הגרמני, בתעמולה הקוראת בהאשמות נגד מפלגת השמאל הדמוקרטית, הרי היא זאת הביאה התנהלות כושלת במהלך המלחמה, היא זו שחתמה על הסכם תבוסה כושל בוורסאי, היא זו שהביא את גרמניה להתדרדרות כלכלית עד למשבר, מכך שלא מן הנמנע להפנות אצבע מאשימה כלפי השמאל הדמוקרטי הכושל. כמו כן השתמשה המפלגה הנאצית באומנות וההגות שעסקו בעיקר בפערים מעמדיים, בקריאות נגד המודרניזציה ובביקורת על המשטר. כמו כן הטיחו הנאצים האשמות נגד השמאל שהצמיח ביקורת הומניסטית, אוניברסלית ואופטימית בטבע האדם. כך כתשובה לכישלונות אלו הציגה המפלגה הנאצית ערכים שמרניים מסורתיים וגם מודרניים ומהפכניים בשאיפה להחיות את האומה מול הניוון המערבי. הערכת האלימות והערצת הגבריות המלחמתית, תמיכה בתיעוש וטכנולוגיה ככלי לסדר חדש, הקמת מדינה לכל תושביה בעלת שילוב של כלכלה קפיטליסטית וסוציאלית כאחד, ובעיקר חיזוק המורל של העם הגרמני, חיזוק גאוות הלאום ע"י חיפוש הערכים המשותפים לעם הגרמני, התחברות לתרבות הגרמנית העשירה ושיבוח הגזע הארי ע"י טיהור החברה מעמים אחרים בה.





[1] ויץ יחיעם, "בימי שואה ופקודה", האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 3, עמ' 14.

[2] שם, עמ' 14-20.

[3] שם, עמ' 22-23.

[4] שם, עמ' 24-30.

[5] שם, עמ' 45-53.

[6] שם, 53-90.





Tweet