תפריט

גישות הנאצים לרדיפת יהודים

מאת: ירון ב.

תאריך: 11.08.2015

רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית בין השנים 1933-1939 התנהלו ע"י גופים שונים ומגמות שונות, מתוכן פעלה המדיניות הנאצית בחמש גישות מרכזיות ברדיפת היהודים: גישת החקיקה, הגישה הכלכלית, גישת ההגירה, הגישה המשטרתית וגישת התעמולה. גישות אלו פעלו במקביל במישורים השונים הניעו והשפיעו אחת על התפתחות משנתה.

כבר מראשית שנות ה-30 ניסו הנאצים להפעיל לחצים על היהודים ע"י גישת החקיקה שמטרתה הייתה להרחיק את היהודים מהחברה הגרמנית ולצמצם את כוחם והשפעתם ע"י חוקים. חוקים רבים נחקקו נגד היהודים כבר משנת 1933, למשל חוק הפקידות שאסר על יהודים לעבוד במשרדים ממשלתיים, בכל מוסדות החינוך, מוסדות הרפואה, איסור לעבוד בכל המנהל הציבורי, איסור מתן משכנתא והלוואות לזוגות יהודים אפילו לחצה וכיוצ"ב, בנוסף חוקקו חוקים נגד אמנים יהודים ופיטורם והחרמת יצירות יהודיות באשר הן. גישת החקיקה הגיעה לשיאה עם חוקי נירנברג בספטמבר 1935 שנרקמו בהתכנסות ועדה שבמסגרתה מחליטים על חוקים נגד היהודים כדי לקבוע את מעמדם של היהודים בגרמניה כמיעוט זר ונסבל בלבד. בין החוקים היה את חוק האזרחות הקובע כי מי שאינו ארי, אינו יכול להיות אזרח גרמניה אלא להיחשב כמיעוט זר [חוק שהביא לשלילת אזרחותם של יהודי גרמניה] וחוק הגנת האדם והכבוד הגרמני הקובע כי חל איסור על יהודים להחזיק עוזרת בית צעירה מתחת לגיל 45, אסור ליהודים להתחתן עם ארים, איסור נישואי תערובת, איסור על יחסי מין בין יהודים לארים ואסור על יהודים להניף את הדגל הנאצי.

במקביל לגישת החקיקה, גם משרד הכלכלה נרתם למרוץ ברדיפת היהודים והניע את הגישה הכלכלית נגדם, במטרה לצמצם את כוחם של היהודים בכלכלה הגרמנית, ואף להוציאם לגמרי אל מחוץ לכלכלת גרמניה. שכט, שר הכלכלה דאז, הבין שאם יוצאו היהודים מכלכלת גרמניה בבת אחת, עלולה הכלכלה הגרמנית להגיע לידי קריסה, לכן מיישמים הגרמנים את שיטת האריזציה בצורה מבוקרת, כלומר העברת עסקים יהודיים לידיים אריות בצורה הדרגתית, עסקים יהודיים התורמים לכלכלה הגרמנית יישארו בידיים יהודיות והאחרים יעברו לידיים אריות על ידי הטלת סנקציות כלכליות והרמת קשיים ליהודים עד כדי כך שלא יוכלו לשאת בעול העסק וימכרו אותו בלית ברירה במחיר אפסי לידיים אריות.[1] יישום השיטה התבצע בכל מדינה שנכבשה דבר שגרם לפגיעה קשה ביהודים במטרה לעודד את היהודים להגר מאדמות גרמניה. כבר משנת 1933 ניסו הנאצים ליישם את גישת ההגירה, משרד הכלכלה הגרמני בראשות שכט מנסה לעודד את היהודים להגר מגרמניה ע"י "הסכם העברה" שהם חתמו עם הסוכנות היהודית בארץ ישראל, בהסכם נקבע כי היהודים בגרמניה המעוניינים להגר לארץ ישראל יכולים למכור את רכושם בגרמניה לקנות בכסף סחורות גרמניות, לשלוח את אותן סחורות לארץ ישראל ולהרוויח ממכירתן בארץ, למרות שכביכול הסכם זה הטיב לכל הצדדים, הוא לא סחף בעקבותיו גלי הגירה גדולים [2].

גישות אלו מקבלות החמרה עם החלטתו של היטלר להעביר את הכלכלה הגרמנית לכלכלת מלחמה, כלומר כל הכנסות המדינה ילכו לצרכי חימוש מלחמתי. בשל כך ב-1937 שכט מתפטר מתפקידו כשר הכלכלה ובמקומו מתמנה הרמאן גרינג שמונה להיות ראש המשרד לתכנית ארבע השנים להכנת גרמניה למלחמה, גרינג שנודע בשנאתו כלפי היהודים מחריף את רדיפת היהודים והרדיפות הכלכליות הופכות להיות הרבה יותר חמורות וקשות. במקביל ללחצים כלפי היהודים מהגישות הללו, הפעילו הגרמנים גם את גישת התעמולה בראשות שר התעמולה גוזף גלבס, מטרת המדיניות הגרמנית הייתה להשפיל את היהודים, לבזות ולהבדיל אותם מהחברה, לשלול את האנושיות שלהם וליצור דימוי שלילי בחברה, כדי להשיג זאת היה צורך בתעמולה שתפנה לרגשות הציבור. תעמולה שתוצג בכל העיתונים, בפרסומות, בסרטים, ואמצעי התקשורת כדי להגיע, להתסיס ולהסיט את כלל הציבור נגד היהודים, כמו כן נאסר על היהודים להיכנס לגנים ציבוריים, להיכנס לתאטראות, סמנו להם את הדרכונים, ולראשונה הם נרדפים בצורה מאורגנת, היהודים מבינים שהם חייבים לברוח מגרמניה.[3] כבר באפריל 1933 משרד התעמולה מקיים יום חרם האוסר על ארים לקנות בחנויות של יהודים או לעשות איתם עסקים, החרם נעשה בצורה תעמולתית בשיתוף פעולה עם אנשי האס-אס שניצבו בפתחי חנויות של יהודים, הכריזו בגנות היהודים וסמנו את החנויות במגני דויד. תעמולות רבות נגד היהודים הופצו בראשות משרד התעמולה אך הבולטת והמשמעותית מכולן הייתה ליל הבדולח, אירוע שכביכול התחיל בשל האשמת יהודי ברצח דיפלומט גרמני בצרפת ב-7 לנובמבר 1938 וזאת בשל תסכול והתפרצות זעם כאות נקמה על מצב משפחתו העגום בפולין תחת השלטון הנאצי. ב-9 לנובמבר משרד התעמולה הנאצי מנצל מקרה זה כתירוץ ומניע שיציץ את פרעות הפוגרום נגד היהודים בכל רחבי גרמניה. מאה יהודים נרצחו, אלפים נפצעו ונשדדו, מאות בתי כנסת נשרפו ועשרות אלפים נשלחו למחנות ריכוז.

אירוע זה מציין נקודת מפנה בגורלם של יהודי גרמניה, מסכם את שנת 1938 כשנת גזרות קשות ליהודי גרמניה ומסמל את תחילתו של עידן חדש הקשה מכל עבורם, בוא נגזר עליהם להתמודד עם מציאות חדשה ואיומה מכל.

שנת 1938 הייתה שנת רדיפות ליהודים שהלכה והחמירה בכל הגישות בכלל ובפרט בשיתוף הגישה המשטרתית שהפעילה אלימות וכוח נגד היהודים כדי שיעזבו את גרמניה. ההתערבות המשטרתית התחילה עוד מסיפוח אוסטריה[4], כאשר יהודי אוסטריה גורשו באלימות והתעללות פיזית ע"י אנשי האס-אס, אך כאמור אירוע השיא היה ליל הבדולח, בו המשטרה בכלל והאס-אס בפרט לקחו חלק. בעקבות האירוע, מתכנסת ישיבה דחופה במשרדו של גרינג ובמהלכה הוחלט על החמרת היחס כלפי היהודים ועל עליה בתדירות הרדיפות ובאופיין,[5] בנוסף נקבעות תקנות כלכליות קשות מאוד נגד היהודים, נגזר על הקהילה היהודית לשלם מיליארד מארק פיצויים על ההוצאות בגין נזקי הפוגרום, לאחר מכן מחרמים את כל חשבונות הבנק של כל היהודים, מרשים להם למשוך מעט מאוד כסף מהעו"ש , כל החסכונות שלהם מוחרמים, התוצאות הביא להרס כלכלי מוחלט ליהודים והפכו אותם לעניים בן לילה. [6] בנוסף לכך ב-24 בינואר 1939 הוקמה "רשות מרכזית של הרייך להגירת יהודים" גוף שידאג לגירוש היהודים בכפייה ובכוח בכל מחיר שיידרש.[7]





[1] מכמן דן, "בימי שואה ופקודה – המדינה האנטי-יהודית של הנאצים, 1933-1939", חוברת הקורס, יחידה 5, עמ' 74.

[2] שם, עמ' 60-61.

[3] שם, עמ' 74, פסקה ראשונה.

[4] שם, עמ' 76.

[5] שם, עמ' 99-102.

[6] שם, עמ' 75, 99-102.

[7] שם, 103.





Tweet