תפריט

מבשרי הציונות

מאת: ד.ב.
תאריך: 10.8.2009

בין משברי הציונות היו שלושה מבשרים שבלטו במיוחד; משה הס[1], הרב יהודה אלקלעי [2] והרב צבי הירש קלישר[3]. עמדותיהם והתייחסותם לגבי הציונות התבססו על אופי שונה אחד מהשני:

הרב יהודה אלקלעי הושפע מההשקפה הדתי וצפייה המשיחית באותה תקופה שנבעה מהטבת מעמדם של היהודים בעקבות המהפכה הצרפתית. על פי האמונה היהודית בימות הגאולה של עם ישראל עתיד מצבם של יהודי הגולה להשתפר ולשגשג, ומטרתה הסופית הינה התיישבות בארץ ישראל. כך גם האמין הרב אלקלעי. עם פרוץ הסופות בנגב, הרעת מצבם של יהודי דמשק, פוגרומים ורדיפות יהודי אירופה ראה הרב אלקלעי כי הגאולה שממשמשת לבוא בדרך נס מתעכבת. התערבותם של הנדבנים היהודים משה מונטיפיורי אדולף כרמייה בהצלת הקהילה היהודית בדמשק הניעה את הרב אלקלעי להסיק כי הדרך להבאת הגאולה המשיחית חייבת לבוא בעזרה ודחיפה פנימית מתוך העם על ידי פעולות דומות של יהודים בעלי עמדה. [4]

פעולותיו של הרב אלקלעי התחילו בחוגים מצומצמים בין בני קהילתו בזמלין. אך לאחר שהתעוררה בו ההכרה המשיחית והשאיפה לגאולה התחיל אלקלעי להפיץ את אמנתו בקהילות יהודיות נוספות באירופה ובכלל העולם, פרסם מאמרים רבים, ביקר ודרש בקהילות אחרות באירופה, קרא לאיחוד לאומי בארץ האבות ולבסוף אף הגיע להתיישב בארץ ישראל, כדי לשכנע יהודים ולא יהודים באמיתות שליחותו.[5]

כמו הרב יהודה אלקלעי גם הרב צבי הירש קלישר התבסס על רקע יהודי דתי ואמונה במסורת. הרב קלישר ראה בשיפור מעמדם של היהודים באירופה בעקבות מתן האמנציפציה כצעד ראשון לבואה של הגאולה השלמה. את שאר הדרך לאותה גאולה צריכים לעשות היהודים עצמם על ידי קיבוץ גלויות והתיישבות יהודית בארץ ישראל.

בשונה מתפיסתם בעלת רקע המסורת היהודית של אלקלעי וקלישר, הרקע של משה הס בהתייחסו ללאומיות היהודית נובעת מרקע סוציאליסטי ופילוסופי. משה הס לא גדל בבית יהודי דתי ולכן גם לא הופיעה האמונה בגאולה המשיחית.

התייחסותו של הס ללאומיות נבעה מחד גיסא מהייאוש בעקבות מצב היהודים באירופה בסוף המאה ה-19, בחברה היהודית הייתה אמונה וציפייה לשיפור מצבם ומעמדם החברתי – שינוי במגמת עליה- אך הוא לא הגיע, ומאידך גיסא ראה הס איום על הרוח היהודית לאומית שלפיו עלולה להעלם לגמרי מהעולם, וזאת בעקבות התערבות עם היהודי בחברה החילונית ודילול במוסדות דת יהודיים שהלכו והתפוררו במהירות בתקופתו.[6]

לכן טען הס כי על מנת לשמר את רוחה המסורתי של היהדות על היהודים להקים לאום במדינה עצמאית משלהם (לאו דווקא בארץ ישראל).

ההיסטוריון יעקב כ"ץ טוען כי אנו רשאים לכנות את השלושה; קלישר, אלקלעי והס כמבשרי הציונות העקרים היות והם אלה שפעלו בסוף המאה ה-19, והביעו את חותמם על התנועה הציונית. השלושה השיגו תמיכה והכרה לפעולתם ברוב הקהילות. למרות שכל אחד מהם הגיע ממקומות שונים באירופה והיה בעל מעשיים לאומיים שונים, ניתן לראות שכבר משנות השישים של המאה ה-19 ואילך היה קשר בין מעשיים השונים לטובת הלאומיות ומלבד זאת לא רק שידעו זה על פעולתו של זה, הם אף שיתפו פעולה ותמכו איש ברעהו. [7]

טוען הס כי לא ניתן להתעלם מניסיונות עבר לקידום התנועות הלאומיות מאישים קודמים להם, אך כל ניסיונות אלו כשלו ולא הניבו מאומה, לעומת זאת פעולותיהם של קלישר, אלקלעי והס עוררו צימחה והתלהבות בקרב כלל העם ותרמו רבות לקידום התנועה הלאומית, הוכחה לכך ניתן לראות עם התפתחות של התנועה הלאומית בשנות השמונים של המאה ה-19 לאחר הפוגרומים ברוסיה והופעת האנטישמיות המודרנית בגרמניה.[8]

סוגיית מבשרי הציונות מעלה ויכוח במחקר ההיסטורי, ויכוח זה סובב סביב השאלה האם אכן קדמו לתנועה הציונית אישים שבשרו את הציונות.

חלק מהחוקרים טוענים כי כבר במאה ה-17 התחילו להופיע אישים שחזו ובשרו על הציונות.

נחום סוקולוב[9] טען בספרו על תולדות התנועה הציונית כי מבשרי הציונות הראשונים היו אלה שכבר בקרו בארץ ישראל במאה ה-17 ואפילו אלה שרק הביעו את דאגתם למצב היהודי בכתב.

סוקולוב אף מונה ברשימת אישים אלה גם אנשים בפעלו על רקע דתי או רוחני. בין אישים אלה מנה סוקולוב גם את הרב מנשה בן ישראל שכתב באמצע המאה ה-17 מספר ספרים לנוצרים על חידוש ממלכת ישראל, או את שבתאי צבי שכונה משיח שקר. סוקולוב מנה גם אנשים שפעלו ממניעים אחרים כגון מדינאים, סופרים ונדבנים כמו אליעזר בן יהודה, מונטיפיורי ועוד.

כמו סוקולוב גם ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר[10] טוען כמוהו כי כל מי שפעל לטובת מצבם של היהודים נמנה עם מבשרי הציונות.

ההיסטוריון בן ציון דינור טוען שעם עלייתו של רבי יהודה החסיד בשנת 1700 התפתחה לה גישה ציונית חדשה בהיסטוריה היהודית שהתאפיינה ברצון לחיות בארץ ישראל.

לעומת זאת גישתו של ההיסטוריון דב ויינריב[11] שונה לחלוטין, טוען ויינריב כי רק במהלך המאה-19 התחילה להתעורר תהליך חילון בקרב היהודים והתפתחה תודעה למצבם הרע בגולה. טוען ויינריב כי מבשרי הציונות הם אלה שרצו להביא לפתרון למצבם ההולך ומדרדר של יהודי אירופה בראשית המאה ה-19 ואילך.

לדעתי מבשרי הציונות הינם אותם אלה שראו בארץ ישראל כמקום האידיאלי לעם היהודי לחיות בו, הן מבחינה דתית ורוחנית והן מבחינה מדינית. חשוב לציין כי גם בתקופות קודמות למאה ה-17 הייתה תנועה ערה של יהודים אל ארץ ישראל, אך זו הייתה תנועה אישית על בסיס האמונה היהודית; ישראל- ארץ האבות. במאה ה-17 התעוררה תודעה זו בקרב אותם מבשרי הציונות שקראו להתיישבות המונית בארץ (לא על בסיס אישי). מרבית מבשרי הציונות במאה ה-17 גם כן התבססו על רקע האמונה היהודית ורק במהלך המאה ה-19 בעקבות ההשכלה, האמנציפציה והחילוניות חלה תפנית בגישה זו. מבשרי הציונות במאה ה-19 ואילך התבססו על רקע לאומני ועל מציאת פיתרון לבעיית היהודים בעת החדשה.





[1] משה הס ( 21 ביוני 1812 - 6 באפריל 1875 )- סופר ו הוגה דעות סוציאליסט . מאבות התנועה ה סוציאליסטית ב אירופה , מ מבשרי הציונות ואבי ה סוציאליזם הציוני .

[2] הרב יהודה אלקלעי ( 1798 - 1878 )- רב ספרדי ב סרביה , מ מבשרי הציונות המדינית והדתית המעשית.

[3] צבי הירש קלישר ( 1795 - 1874 )- היה מחשובי רבני אשכנז בדורו ומ מבשרי הציונות - הדתית המדינית.

[4] יעקב כ"ץ, התנועה הלאומית היהודית, ניתוח סוציולוגי, מתוך: תפוצות הגולה יב 2\1 (53\52), 1970, עמ' 12.

[5] שם.

[6] שם, עמ' 13.

[7] שם, עמ' 16.

[8] שם.

[9] נחום טוביה סוקולוב (1831-1936)- מדינאי, מנהיג ציוני,ממנהיגי תנועת חיבת ציון, סופר ועיתונאי.

[10] נתן מיכאל גלבר (1891-1966) – היסטוריון ופעיל ציוני.

[11] דב ויינריב (1900-1982)- היסטוריון.





Tweet