תפריט

תגובת היהודים לעליית הנאציזם

מאת: ירון ב.

תאריך: 11.08.2015

ערב עליית הנאצים לשלטון, גילה רוב הציבור היהודי בגרמניה (שמנה כחצי מיליון יהודים[1]) שאננות כלפי הנאציונל-סוציאליסטים ולא לקח ברצינות יתרה את כוחם ורצינותם[2]. יהודי גרמניה לא היו מאוגדים תחת קבוצה אחת אלא מקבוצות רבות בעלי השקפות ואידיאולוגיות שונות. רובם ראו בהיטלר כמי שמתנגד בעיקר לקומוניזם ולא התייחסו לנימה האנטישמית. לעומת זו היו גם בודדים שאכן גילו דאגה מעליית הנאציזם, כמו יו"ר ההתאחדות הציונית בגרמניה קורט בלומנפלד והעיתונאי רוברט וולטש שהזהירו מפני הזלזול בכוחם ובכוונותיהם של הנאצים וכי מצב היהודים בגרמניה מדומה לחיים על גבי הר געש.[3] רדיפת היהודים בתחילת דרכה של המפלגה הנאצית, טרם הייתה מאורגנת והתבטאה בפגיעות נקודתיות בלבד, בשל כך כמו בלומנפלד ווולטש היו עוד נוספים שהביעו את דעותיהם על גבי במות הנאומים אל מול אסכולות יהודיות כמו מרטין בובר והרב ד"ר ליאו בקב בקריאה ליהודי גרמניה להתעורר מהשאננות והאשליה שהקיום היהודי בגרמניה ימשיך באורך קבע.[4] שאננות זו בקרב היהודים התחיל להתערער עם תחילתם של רדיפות יהודים מאורגנות מטעם השלטון, שאחד הבולטים שבהם היה "יום החרם". ימים ספורים טרם החרם נפגש גרינג עם מספר מנהיגים יהודים והתריעה שעליהם ליצור קשר עם ארגוני היהודים בחו"ל שלטענתו מסיטים את העולם נגד גרמניה באמצעי התקשורת, ולדרוש מהם שיחדלו מעשות כה. בשל החשש מהחרם המדובר, פנה הארגון היהודי "הברית הארצית של חיילי החזית היהודים" בכתב לשגרירות ארה"ב בברלין בכוונה לשדר רוגע ויציבות במתרחש בגרמניה אודות היהודים ובדרישה להפחית את התעמולה האנטי-גרמנית בארה"ב [כפי שדרש גרינג], בנוסף פנו הארגונים היהודים "ההתאחדות הציונית בגרמניה" ו"הנציגות הארצית של איגודי הקהילות היהודיות" בכתב להיטלר בציון והבלטת נאמנותם של יהודי גרמניה למדינה, במטרה להשפיע על היטלר שיפעל לביטול הגזירה. כל אלה לא מנעו מהאירוע לבוא, החרם גרם לזעזוע בקרב הציבור היהודי ולהתעוררות בפני מציאות חדשה.[5]

בשל התפתחות האירועים, והחמרת רדיפות היהודים בגרמניה שקיבלו חיזוק שלטוני, קבוצות היהודים השונות הבינו שלא ניתן להמשיך את סדר היום כשהיה ושיש לפעול לשינוי. בין קבוצות ואירגוני היהודים השונים הופיעו עמדות וגישות שונות כיצד להתייחס וכיצד לפעול לאור המצב הקיים. להלן עמדותיהן של הקבוצות השונות:

"האגודה המרכזית" - קבוצה זו שמנתה את רוב ציבור היהודים בגרמניה כללה בתוכה יהודים חילונים ומתבוללים, נאמנים לגרמניה וחוקיה, והאמינו בשילוב בין יהדותם וגרמניותם. קבוצה זו מביעה צער, רגשי פגיעה ותחושת נבגדות בשל החמרת רדיפות היהודים בגרמניה, היות והם אוהבי גרמניה ונאמנים לה, אך במקביל מביעים תקווה שהמצב הקיים ישתפר ויחזור לסורו.

"הליברלים" – קבוצת היהודים הדתית הגדולה ביותר בגרמניה, הייתה בנויה מציבור רב-גוני של יהודים, חלקם מתבוללים וחלקם יהודים דתיים השייכים לזרם הרפורמי. מרבית המזוהים בקבוצה זו היו חברים ב"אגודה המרכזית". היות וקבוצה זו הייתה מאוד מעורה בחברה הגרמנית, היא גם זו שנפגעה יותר מכל בשל מאורעות רדיפת היהודים, וחשו רגשי בגידה ועלבון.

"הנציגות הארצית (הישנה)" – מביעה עמדת כעס ותסכול בשל המאורעות היות והם - יהודי גרמניה נאמנים למדינה ולא מוכנים לקבל על עצמם אות קלון או אצבע מאשימה בשל יהדותם, ומשוכנעים שיהיה ניתן להגיע לפשרה והבנות בצורה מכובדת עם הרשויות.

"ההתאחדות הציונית בגרמניה" – גם תנועה זו קיבלה על עצמה בהבנה את "הסימביוזה" של יהודי-גרמני עם זכות לשיווין זכויות מלא, למרות שעל היהודי גרמני להיות נאמן וקשור לגרמניה הם ראו גם בצורך הרעיון הציוני של התיישבות בארץ ישראל. בשל כך עמדתם עקב המאורעות הייתה ש"אין כל מקום ליהודים בגרמניה"[6] ולכן יהודי גרמניה צריכים לעלות לארץ ישראל, אך עם זאת, הם לא מדברים על עלייה המונית אלא רק מי שיש בכורחו היכולת לעלות, קרי בחורים צעירים, בעלי יכולת פיזית, בעלי אמצעים, ואילו הלו שלא מתאים לעלייה יישארו בגרמניה וישתלבו כלכלית על פי עקרונות הנאציזם - מלבד העקרונות הלאומיים-גזעיים.

"הברית הארצית של חיילי החזית היהודים" - עמדתה של קבוצה זו הייתה של חיזוק הקשר היהודי אל הסביבה הגרמנית ע"י גיוסם על בני נוער יהודים לשירות בצבא הגרמני וזאת כדי לשמור על שוויון זכויות למשרתים ובני משפחותיהם ובכך לבנות מחדש את האמון של הציבור הגרמני ביהודים.

"חיל החלוץ הגרמני" - קבוצה קטנה שמנתה מאות בודדות של חברים הייתה בעלת דעות ימניות וראתה עצמה כתנועת יהודים למען גרמניה, קבוצה זו יצאה בעמדה נוקבת המאשימה את הקבוצות היהודיות האחרות, קראה נגד ההתבוללות ונגד התנועות הציוניות והליברליות [המזדהות עם השמאל הקומוניסטי], בטענה שהן הלו המביאות את הרעה ליהודי גרמניה.

"איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים"- קבוצת התבוללות קטנה שעמדתה הייתה של הטמעה מוחלטת של היהודים בגרמניה, דגלו בהתבוללות בצורה קיצונית ואף טענו כי עמדתה של תנועת "האגודה המרכזית" הינה "יהודית" מידי.

"האורתודוקסים" – קבוצה קטנה ומצומצמת, המזדהה גם היא עם התרבות הגרמנית וממענת לעזוב את גרמניה. למרות שגם קבוצה זו הביעה צער על החמרת מצבם של היהודים, להבדיל מהקבוצות האחרות, מצאה קבוצה זו עמדה חיובית בגין הרדיפות בטענה שהלה דווקא יועילו במיגור תופעת ההתבוללות - דוגמת חוקי נירנברג שיצאו נגד נישואי תערובת. למרות כל זאת מביעה הקבוצה נימה של תקווה שבסופו של דבר רוע הגזרה לא תתממש.[7]

כאמור תגובות אלו הנזכרות לעיל מייצגות את עמדותיהם של קבוצות היהודים השונות בגרמניה כלפי מאורעות אנטי יהודיות שהלכו והתחזקו במרוצת השנים מראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. עם התגברות המאורעות, וככל שאלו קבלו יותר לגיטימציה מהשלטון, נרקם הצורך בקרב הקבוצות השונות להתאחד תחת קורת גג אחת – ארגון אחד שיחלוק וישתף את אותו מחנה משותף של כולן, אי לכך, בספטמבר 1933 הוקם הארגון "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", גוף שמארגן את כל הקבוצות וכל הארגונים היהודיים השונים במטרה לרכז אותם ולחזק אותם אל מול האתגרים וההתמודדות עם רדיפות הנאצים.[8] מלבד פעולות רבות שעשתה הנציגות, היא גם פעלה מחד לחיזוק המורשת היהודית ע"י בנייה של החינוך היהודי, והכשרת הנוער למקצועות והחלפת תעסוקה כדי שיהיה עתיד לחייהם, ומאידך הקפידה על שמירת חוק כדי לא לתת לנאצים עילה להאשמת היהודים.[9] באותו הלך רוח נהגה הנציגות גם כלפי חוקי נירנברג, ולא הביעו סלידה מקשרים עם ארגונים יהודיים מחוץ לגרמניה אלא להפך.[10]

לסיכום, נראה אפוא כי בתחילה הממסד היהודי לא חשב על הגירה המונית אלא רק שקל הגירה מרצון מגרמניה בצורה אינדיבידואלית, כמו כן קיימים היו חילוקי דעות בין הגופים והארגונים השונים באם יש צורך לפעול וכיצד, אך עם התחזקות גלי המאורעות האנטי-יהודיים, עם הפיכתן לרדיפות בחסות השלטון, ששיאן היה ליל הבדולח המוסד היהודי מתאחד ומחליט פה אחד על הצורך להגר מגרמניה בצורה קולקטיבית ומאורגנת.





[1] גרייף גדעון, "בימי שואה ופקודה – יהדות גרמניה תחת השלטון הנאציונל-סוציאליסטי, 1933-1939", חוברת הקורס, יחידה 6, עמ' 11.

[2] שם, עמ' 13.

[3] שם, עמ' 14.

[4] שם, עמ' 18.

[5] שם, עמ' 20-27.

[6] שם, עמ' 32.

[7] שם, עמ' 28-40.

[8] שם, עמ' 42 – 44.

[9] שם, עמ' 46-47.

[10] שם, עמ' 53.





Tweet