תפריט

התפתחות הלאומיות היהודית במאה ה-19

מאת: ד.ב.
תאריך: 10.8.2009

קיימים ארבעה תהליכים עקרים שעיצבו את אירופה במאה ה – 19 ותרמו להתפתחות הלאומיות היהודית באותה תקופה:

ההשכלה – תקופת ההשכלה או תקופת הנאורות, מציינת את הרפיית חבלי הדת ההדוקים והיפתחות אל העולם החילוני המשכיל בתחומי הפילוסופיה והמדע.

בקרב היהודים ציינה תקופה זו גם כאחד המניעים העיקרים לתמורה בחיי היהודים. כבר בשלהי המאה ה-18 בלטה דמותו של משה מנדלסון [1] בגרמניה אשר עוד בצעירותו התעניין בפילוסופיה והמדע, ואף במהלך שנותיו למד תוחמים אלו ממורים שונים.

בבגרותו השתלב מנדלסון בקרב משכילים, פילוסופים, מחזאים והוגי דעות גרמניים. הוא החל להשתתף באירועים חברתיים ואינטלקטואליים של אנשי הנאורות הגרמנית, ולתפוס את מקומו כפילוסוף נחשב ומשפיע. במהלך שנותיו הוא כתב מספר ספרים ואחת מיצירותיו הבולטות ביותר הייתה תרגום התנ"ך לגרמנית. חיבוריו עשו רושם רב על קהילת הפילוסופים שבגרמניה. בתוך הקהילה היהודית חלו חילוקי דעות והתנגדויות של אנשי המסורת השמרנים כנגד ההשכלה החיצונית בטענה כי זו עלולה לפגוע במסורת והאמונה היהודים ולגרור לעבודה זרה ואפיקורסיות.

ההיפתחות להשכלה והורדת מחיצות הדת הביאו לקרבה והכרה בין היהודים לעמים הסובבים אותם, יהודים משכילים החלו להופיע בחצרות מלוכה וטרקלינים מכובדים שונים, דעותיהם הפילוסופיות התקבלו בכבוד בחוגים השונים בקרב הלא-יהודים וחלה השפעה יהודית גם בעניינים פולטים וכלכליים.

האמנציפציה - "שוויון זכיות", כבר בסוף המאה ה-18 עם עלייתם לשלטון של השליטים האבסולוטיים הנאורים[2] שהתאפיינו בסבלנות דתית, התחילו מדינות באירופה להראות נכונות לתת ליהודים החיים בתוכם שוויון זכיות.

נכונות זו הופיעה לראשונה באופן מלא בצרפת בעקבות המהפכה הצרפתית[3] וכבר בשנת 1791 הוקנתה ליהודי צרפת אמנציפציה. מתן שוויון זכיות מלא ליהודים ושילובם בחיי החברה החילונית והנוצרית כשאר אזרחי המדינה הווה איום על התפיסה הדתית ואף עיכב את הלאומיות היהודית הדתית.

אנשי הדת היהודים ראו בשילובם בחברה הצרפתית איום של התבוללות וחילוניות.

על רבני צרפת הוצגו באספת הנכבדים[4] 12 שאלות שנוגעות בנאמנותם של היהודים כלפי צרפת, שאלות אלו העלו בפניהם לבטים רבים שגררו עימם דיונים דתיים הלכתיים מהגמרא והתנ"ך בנוגע להתייחסותם של היהודים בגולה למדינה בה הם חיים. תשובת הרבנים הייתה כי על היהודים להיות חלק מהמדינה בה הם חיים, לתמוך, לסייע ולמלא את חוקי הממלכה כל עוד מותנה להם חופש דתי.

בעקבות מתן שוויון הזכיות ליהודים באירופה נדרש מהם לאמץ את מנהגיהם ואורח החיים של תושבי המקום הלא-יהודים, להקנות לילדיהם השכלה חילונית ולקבל על עצמם את שאיפותיהם הלאומיות של המקומיים.[5]

כל אלה מחד פגעו והיוו היום לקיומן של המסורת וההלכה היהודית ומאידך פתחו ליהודים השכלה, תחומי עיסוק שונים ומעורבות כלכלית וחברתית במדינות השונות.

בעקבות כך, צמיחתה של האמנציפציה גררה עימה רעיונות לאומיים באירופה וזאת כריאקצית נגד ותגבוה לאמנציפציה. הרעיון הלאומי היה לשמור על הלאום והשייכות של כל עם, ומנגד האמנציפציה באה להסיר מחיצות בין עמים ותרביות.

הלאומיות - כבר במהלך המאה- 19 התחיל להתעורר באירופה הרעיון הלאומי בתוך קבוצות בעלות רקע תרבותי והיסטורי דומה.

בעקבות המהפכה הצרפתית ומתן האמנציפציה (שהתפשט מצרפת גם למדינות רבות אחרות באירופה) ראו קבוצות אתניות ועמים שונים באירופה צורך לשמור על התרבות, המנהגים והמסורת שרכשו במהלך ההיסטוריה, היות והאמנציפציה עצמה נועדה להסיר את המחיצות בין העמים והתרביות השונים על ידי מענק שיווין הזכיות.

האמנציפציה שימשה כקרש קפיצה ליהודי אירופה להשתלב בלאומיות האירופית. נוצר מצב של הבדלה בין הדת ללאומיות, ואף כינויים אינו היה יהודים אלא לפי הלאום אליו השתייכו; צרפתים בני דת משה, גרמנים בני דת משה וכו'.

בעקבות הלאומיות האירופית התחילו להתפתח רעיונות לאומיים גם בקרב היהודים שנבעו בעיקר מהאמונה המשיחית הדתית, בה האמנציפציה סמלה את תחילתה של הגאולה המנובאת בכתובים ואת תחילתו על עידן טוב יותר ליהודים. מצד שני בקרב הקבוצה החילונית עלו רעיונות אידיאולוגים שראו באמנציפציה כדרך לבניית הלאום היהודי – כשם שאטליה שוחררה מאירופה ורומא בירתה כך גם זכותם של היהודים.

האנטישמיות – אנטי הגזע השמי ובמילים אחרות אנטי- יהודי. הדימוי היהודי השלילי כבר נרקם עם עליית הנצרות בהצגת היהודי הטיפוסי כדמותו של יהודה איש קריות שהסגיר תמורת כסף את ישו לרומאים.

במרוצת השנים טיפוס זה של אדם רודף בצע וצמא דם הודבק ליהודים בכל העולם ובעיקר באירופה, זה התאפיין בעלילות דם בימי הביניים, ברדיפות שונות במהלך מסעות הצלב ובפוגרומים שונים כנגד היהודים על רקע גזעני.

על פי ההיסטוריון שמואל אטיגר האנטישמיות בצורתה המודרנית התעוררה מחדש עקב האמנציפציה. המונח המודרני אנטישמיות עצמו הוטבע ע"י הגרמני וילהלם מאר ב-1879.

על פי אטיגר הבדלי הדת והגזע לא טושטשו לחלוטין עם בואה של האמנציפציה אלא להפך. שיפור מעמדם של היהודים ושילובם בחברה, הגביר את השנאה והעוינות כנגד היהודים. היהודים קיבלו תפקידים ועיסוקים חשובים ומעמדם הכלכלי השתפר, דבר שגרר קנאה ותחרות בקרב הלא-יהודים.

מניע נוסף גרם להתעוררות האנטישמיות במחית השנייה של המאה ה-19 וזה התעוררות התודעה הלאומית בקרב עמי אירופה. רעיון התעוררות זו התבססה על שיוך מסוים ללאום המקומי, שיוך זה התאפיין בעיקר בתרבות, ברקע ההיסטורי, באומנות ובמחשבה מדינית.

אי לכך, למרות האמנציפציה שקיבלו היהודים, הם נדחקו החוצה מהתנועות הלאומיות היות ולא היה להם כל קשר לאומני לעמים בהם הם ישבו.



[1] משה מנדלסון ( 1729 - 1786 ) - פילוסוף ו הוגה דעות יהודי-גרמני , אבי תנועת ההשכלה היהודית .

[2] פרידריך השני – מלך פרוסיה, יקתרינה השנייה - קיסרית רוסיה ויוסף השני – קיסר אוסטרו-הונגריה.

[3] המהפכה הצרפתית - 1789-1799.

[4] אספת הנכבדים - 30 במאי 1806, נפוליון כינס את רבני צרפת על מנת לדון בריבוי התלונות שהתקבלו נגד היהודים באזור אלזס- לוריין.

[5] ב' מבורך, נפוליאון ותקופתו – רשימות ועדויות עבריות של בני הדור, ירושלים: מוסד ביאליק וספריית דורות, עמודם 114-115.







Tweet