תפריט

הזהות היהודית במאה ב-19

מאת: ד.ב.
תאריך: 04.8.2009

בסוף המאה ה-19 נכיר היה כי התחילו להתעורר בקרב היהודים שאלות לגבי זהותם ההיסטורית, הדתית והלאומית. ההיסטוריון יעקב טלמון בחר במאמרו "מדינת היהודים של הרצל מקץ 70 שנה" להתייחס לעמדותיהם של שלושה אישים שהביעו את עמדותיהם בדבר.

פרדיננד לאסל: [1] דגל לאסל בשחרור הכבלים הקושרים את היהדות ותקף ביקורת חריפה כנגד התלמוד והאורתודוכסיה היהודית שלא מקנים חופש ביטוי וקושרים את היהודי אל העבר. דעתו של לאסל הייתה כי דת משה הינה דת שמושפעת מהאבולוציה וניתנת להתפתחות ומודרניזציה כשם שהתלמוד התפתח מהמקרא:

"אין מי שיכול להכחיש את מוצא התלמוד מן המקרא. אבל איך אפשר לעצום עין ולהתעלם מן העובדה, שאם התלמוד הוא גלגול אורגני של מוסאיזם הריהו מנוגד לרעיונות ולהשכלה של ההווה?" [2]

דעתו של לאסל הייתה לטובת מודרניזציה והתחדשות, שאין היהודים צריכים להישאר תקועים בהיסטוריה ובעבר אלא עליהם להתקדם קדימה ולהתפתח. לאסל ראה את עצמו מרוחק מהיהדות ואף הביע את רגשותיו כלפי היהודים:

"איני מחבב את היהודים כל עיקר. למעשה, באורח כללי אני מתעב אותם.רואה אני בהם רק צאצאים מנוונים של עבר גדול, שכלה ושקע מכבר." [3]

דעות אלו הניעו את לאסל להאמין כי האמנציפציה האמיתית של היהודים תבוא רק אם יחדלו היהודים להיות יהודים וכאשר הם ישתחררו לגמרי מהחברה הנוצרית האירופאית.

משה הס: דעתו של הס לגבי הזהות היהודית שונה בתכלית מדעתו של לאסל, טוען הס כי כשם שאיטליה שוחררה ורומא הפכה להיות בירתה, כך גם אמורים היהודים להשתחרר ולהפוך את ירושלים לבירתם. בשונה מאסל שהתרחק וחיפש ניתוק מהמסורת היהודית, הס רואה בריחוק מהמסורת כאיום על קיומה של היהדות בכלל.

כמו כן מצא הס קירבה וזיקה אל המסורת היהודית ולכן גם דעתו הייתה נגד ההתבוללות ובעד חיזוק המסורת היהודית. טען הס כי ההתעוררות היהודית הראשונית התחילה עם בואן של תופעות אנטישמיות בכלל ובעת עלילת הדם בדמשק בפרט. הס הביע עמדה נוקבת נגד התבוללת והריחוק מהיהדות וטען שזה רק עלול להגביר את האנטישמיות:

"[...] הלהיטות של אלה שניסו בריצת-אמוק להינתק מן העדה היהודית – אינם אלא ביטוי לאפסות-אופי מעוררת חמלה, להיעדר כבוד ואף לאי-אושר, ולאו דוקא לנהייה אחר אור גדול." [4]

הס ראה בהתפתחות ופריחת האמנציפציה באירופה כבועת ענק שעתידה להתנפץ, הוא ראה איך גלי אנטישמיות מתחילים לפרוח בעקבות שוויון המעמדות וההתבוללות היהודית ולכן לדעת הס הפתרון למצוקת היהודים היה לאומיות וחזרה לשורשים.

הרצל: רעיונותיו של הרצל בהתחלה באו לידי ביטוי בכתיבה, כי זאת מטרתו העיקרית הייתה על הרובד האישי- להתפרסם כסופר. חיבור "מדינת היהודים" נבע מדאגה רבה של הרצל בשל האנטישמיות ההולכת וגוברת באירופה והרצון העז למציאת פיתרון לבעיית היהודים. חיבור זה גרר עימו קולות נלהבים רבים ודמותו של הרצל כהוגה דעות וכמנהיג יהודי התחילה להירקם.

עמדתו של הרצל למציאת פיתרון לבעיית הזהות של היהודים הייתה הגברת הפעלות החברתית, כיבוש הקהילות בתפוצות הגולה וזאת על מנת להעמיק את התודעה היהודית והגברת הליכוד הארגוני שדרושים למאבק למען עצמאות מדינית.[5] רעיונו של הרצל בהקמת לאום יהודי באדמה אחרת הייתה מבחינתו גם פיתרון לאנטישמיים עצמם:

"מכל מקום, [הרצל] האמין כנראה באפשרות של עסקה עם האנטישמים. אתם טוענים שהיהודים מרובים מדי בארצכם [...] הבה נסכים: אנו נעזור לכם להוציא את היהודים המיותרים, ואתם תעזרו לנו למצוא להם מקום מקלט ולהקים מדינה משלהם." [6]

הרצל חזר וטען שבעיית הזהות של היהודים מקורה בחולשתם המדינית, לכן הפתרון שהציע הרצל לטובת המדינה היהודית הינו שהמדינה תהיה נטרלית, בעצם לא מדינה כי אם "חברה יהודית", הנהנית מערבות בין לאומית כמו שוויץ, בלי צבא ובלי מדיניות חוץ.[7]

הרעיון הוצע בצורת בקשת צ'רטר מהתורכים: הצעת היהודים לעזור לתורכיה לפדות את החוב הבין לאומי כתמורה לזיכיון על ארץ ישראל. הצעה זו כשלה ונענתה בסירוב מצד התורכים, דבר שהניע את הרצל לחשוב על טרטוריה אחרת להקמת מדינה יהודית.

בתחילה הפתרונות המעשיים של הרצל לטובת בעיית היהודים באו לידי ביטוי בחיבור "מדינת היהודים" על מנת קודם כל, להודיע ולעורר את היהודים בעולם בשל המצב ההולך ומדרדר של זרמי האנטישמיות בעולם, וגם על מנת להציג בפני כלום את תוכניתו המפורטת בהקמת מדינה יהודית שהיא הפתרון היחיד לבעיית מצבם של היהודים ובכך לצבור תמיכה לתכניתו.

בהמשך לאחר שהתחיל הרצל לקבל תמיכה על תכניתו הוא התחיל לקיים מגעים דיפלומטים עם מדינאים באימפריה העות'מאנית על מנת לשכנע אותם להקצות קרקעות בארץ ישראל לטובת היהודים. כמו כן פנה הרצל לדיפלומטים גרמניים על מנת לקבל תמיכה לתוכניותיו.

בכל מגעיו עם גדולי העולם היה הרצל מציע גמול, היהודים יתנו כסף, יגישו סיוע , תמיכה ויציעו שירותים.[8] תוכנית זו נענתה בשלילה מצד המעצמות הגדולות ולכן חיפש הרצל טרטוריה חלופית להקמת מדינה יהודית.

אחד מצעדיו הגדולים והמשמעותיים ביותר מכל פעולותיו היה כינוס הקונגרס הציוני הראשון והקמת ההסתדרות הציונית. פעולה זו כינסה תחת קורת גג אחת את כל הקבוצות הציוניות ואיחדה את דעותיהם השונות לדעה אחת שתומכת בהקמת בית יהודי משותף.

לדעתו של יעקב טלמון הרצל היה אבן היסוד בהקמת המדינה, והינו הנהיג הציוני ששם את חותמו על עתידה של מדינת ישראל.

טוען טלמון, כי אלמלי ההסתדרות הציונית של הרצל, הצהרת בלפור או החלטת האו"ם ב- 1947 כלל לא היו מתקיימים.

וכי אלמלי 600,000 יהודים שהיו כבר בארץ עם מספר רב של ישובים לא הייתה מתקבלת כלל החלטת עצרת האומות המאוחדות[9] .

טוען טלמון כי אין על הציונים להביע ביקורת על הסכמתו של הרצל לגבי אוגנדה, וכי ראוי לציינו לשבח היות והינו אולי המנהיג הציוני היחיד שבאמת חש את צו השעה לגבי גורלם של היהודים ומתוך דאגה נאלץ להסכים עם הצעת אוגנדה.

ובכך טלמון חותם את העובדה כי הרצל חזה את הקמת המדינה וברוחו היה חלק בלתי נפרד מהקמתה.





[1] פרדיננד לאסל (1864- 1825) - הוגה דעות, ומנהיג סוציאליסט יהודי גרמני.

[2] יעקוב טלמון, מדינת היהודים של הרצל מקץ 70 שנה, מתוך: בעידן האלימות, תל אביב 1974, עמ' 145.

[3] שם. עמ' 151.

[4] שם. עמ' 153.

[5] שם. עמ' 172.

[6] שם. עמ' 173.

[7] שם, עמ' 174.

[8] שם.

[9] שם. עמ' 182





Tweet