תפריט

תנועות ההתיישבות בא"י במאה ה-19

מאת: ד.ב.
תאריך: 10.8.2009

תנועת ההתיישבות שהתחילו את פעולתן בסוף המאה ה-19 להרחבת הישוב היהודי בארץ ישראל הגיעו למשבר ומבוי סתום מבחינה פוליטית וארגונית. כבר עם הגיעם של המתיישבים הראשונים לארץ לאחר ה"סופות בנגב" והעלייה הראשונה הם נתקלו בקשיי קליטה קשים, האדמה הזרה, האקלים השונה וסביבת המחייה דרשו סוג חקלאות שונה משהכירו בארצות אירופה, אך בעיקר הם נזקקו לתמיכה כלכלית על מנת לממש את שאיפותיהם להרחבת הישוב ולרכישת קרקעות.

בקיץ 1882 הגיעו אל הברון רוטשילד מספר שליחים מהתנועה כדי לשכנע אותו לתמוך בתנועה על מנת להביא פתרון למצוקה בה היו יהודי רוסיה. הברון נענה לבקשתם בחיוב.

בהתחלה תמיכתו של רוטשילד בהתיישבות הייתה מצומצמת, מטרתו הייתה להזרים כספים לרכישת אדמות באיכות חקלאית טובה כדי לשמש דוגמא למתיישבים החדשים העתידים לבוא.

גם תנועת חיבת ציון נכנסה לקשיים פוליטיים וכלכליים. פינסקר[1] שעמד בראש התנועה פנה גם הוא אל גורמים בעלי הון באירופה לקבלת סיוע כספי על מנת להמשיך את פעילותה של התנועה. היחיד שנענה לבקשתו היה הברון רוטשילד.

עם הזמן ועם ריבוי המושבות שנתמכו על ידיו, העביר הברון את שיטת תמיכתו במושבות ל"שיטת האפוטרופסות", מעתה מונו על ידיו אפוטרופוסים שניהלו וייפקחו ישירות על אזורים שונים. שיטה זו הביאה לתככים ומריבות בין אנשי הישוב למפקחים. אנשי הישוב טענו כי האפוטרופוסים מנעים מהמתיישבים חופש פעולה ופוגעים באופייה הרוחני, האידיאלי והלאומי של אנשי העלייה הראשונה ואף הביאו לדיכויה.

חלה התדרדרות במוטיבציה של המתיישבים ופגיעה בתשתית החברתית. אנשי ההתיישבות יצאו בהאשמות נגד שליחיו של הברון שאינם מכירים את תנאי הסביבה בארץ ישראל ושהם מביאים שיקולים חקלאיים מוטעים. האשמות אלו התדרדרו אף למרידות מצד המתיישבים נגד השיטה.

תנועת חיבת ציון הייתה על סף דיכוי, משכילים רבים ראו בצורך מיידי לשינוי שיטת הניהול ומציאת דרך חדשה בגישתה של התנועה על מנת להציל אותה מקריסה מוחלטת.

כך גם טען אשר צבי גרינצברג[2] במאמרו "לא זה הדרך" שתקף בחריפות את שיטת הניהול והגישה הרוחנית השגויה לטענתו של תנועת חיבת ציון.

אחד-העם נקב ביקורת נגד האשמות שיצאו מתוך המתיישבים כנגד רוטשילד והנהגת הרבנים והסופרים שבתנועה:

"על השאלה הזאת אנו שומעים שתי תשובות שונות מפי הסופרים בכתבי העת. הללו מאשימים את 'החלוקה' ורבניה וסופריה, והללו – את 'הנדיב הידוע' ומלאכיו ומשרתיו בארץ ישׂראל; הצד השוה שבהם, שאלו ואלו מתאמצים להטיל את האשמה על ראש אנשים ידועים, שאלמלא הם היה ישׂראל נושע תשועת עולמים, ולא נחלקו אלא אם ראובן ושמעון או לוי ויהודה הם המעכבים את הגאולה. אבל תשובות כאלה אינן מספיקות כלל להניח את דעתנו. כי נשוב ונשאל : במה גדול כוחם של איזו אנשים פרטיים, יהיו מי שיהיו, להניח מכשולים על דרך הגוי כולו ? ואם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו, שאינה יכולה לעמוד בפני 'החלוקה' האומללה, הנלחמת על קיומה בשארית כוחה ?"[3]

המתיישבים ופעילי חיבת ציון טענו כי מצבה המתדרדר של התנועה נובע מכשלים בצורת ההנהגה הן בעימותים בין החרדים לחילונים והן מצד שליחיו של רוטשילד, ואילו אחד-העם טען כי הבסיס למצב הכושל נובע מירידה רוחנית ומוטיבציה כושלת פנימית. כמו כן טען כי על מנת לשפר את המצב הקיים על המתיישבים להתעורר רוחנית ולשפר את רגשותיהם כלפי פעולתם במולדת:

"רק אל כל אלה אשר לבם ער ורגשותיו מושלים בם – אליהם יפנו והם ישמעו. ועל כן צריך קודם כל שיהיו גם הם, בעלי הרעיון עצמם, אנשי לב המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת – רעיון אחד וחפץ אחד, אשר לעבודתו יקדישו כל ימיהם ויקריבו כוחותיהם עד הנשימה האחרונה. כי רק מעשׂים טובים בהתמכרות שלמה מצדם, המעידים על הימצא בלבם המה אמונה בלי גבול באמתּוּת רעיונם ואהבה בלי מצרים לעבודתו, הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה גם בלבות אחרים ; באלה, לא בדבר שׂפתים בלבד, יכּבד הרעיון על פני כל העם. – ובלכתם בדרכים אלו, שהלבבות נקנים בהם, יש תקוה לרעיונם (אם אך יש לו איזה יסוד בצרכי הזמן) להתפשט מעט מעט ולעשׂות לו נפשות רבות המסורות לו בכל מאודן. ואף כי הנפשות האלה, שרגשות הלב הם גבורתן, אינן מוכשרות על הרוב להוציא אל הפועל, בכל חפצן הטוב, פעולות קשות הדורשות כוח רב ותבונה ונסיון, – אין בכך כלום."[4]

לפיתרון בעיה זו של ירידה ודיכוי רוחני קרא אחד-העם "הכשרת הלבבות", ואמר כי על מנת לצאת מדיכוי זה צריך לעבוד ולהכשיר כל אחד מהעם קודם כל מבחינה רוחנית, לעודד את הרצון והחשק של אלה שכבר פה ולדרבן ולפתח אהבת מולדת באלה שעתידים לבוא להתיישב בארץ ישראל:

"על יסוד האמור אין ספק, שצריכים היינו להקדיש ראשית פעולתנו לתחית הלבבות, להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתנו, עד שיתעורר הרצון, והפועלים יעשׂו באמונה... העבודה הזאת היא אמנם קשה וארוכה מאד, לא לשנה ולא לעשׂר, ונעשׂית, כאמור למעלה, לא בדבר שׂפתים בלבד, כי אם בכל אותם הדרכים 'שהלבבות נקנים בהם'. יכול להיות על כן, וגם קרוב לודאי, כי באופן הזה לא היינו מספיקים עד כה לעשׂות מעשׂים בארץ ישׂראל, מחסרון כוח למעשׂים טובים ומיתרון זהירות ממעשׂים מקולקלים ; אבל תחת זה היינו משתדלים בּיתר עוז לעשׂות עושׂים בישׂראל, להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפעולה."[5]

בנוסף תקף אחד-העם את שיטת התנועה ותפיסתה הבסיסית שעל הלאומיות לפעול כגוף כלל-לאומי אחד, טען אחד-העם כי להפך, הלאומיות צריכה לבוא בתכלית פרטית, כל אדם באשר הוא צריך להתיישב מרצונו, באופן פרטי כגוף יחיד ולא כחלק מקוף קואופרטיב גדול:

"מי האיש החפץ חיים ויש לאל ידו לקנות כל הדברים האמורים במחיר הקצוב, יקום ויעלה אל הארץ הטובה ויאושר הוא וביתו וגם לעמו ייטב בעבורו. לקול הקריאה הזאת נתעוררו באמת אנשים שונים ועלו אל הארץ הטובה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים, ובעלי הרעיון הביטו ונהרו, מבלי לחקור ולדרוש הרבה, מי ומי העולים ולשם מה עולים. האנשים האלה, שרובם לא התעתדו כלל לקבל יסורים באהבה בשביל תכלית כללית, בבואם אל הארץ ובראותם כי נפלו בפח ידיעות וחשבונות דמיוניים, לא נמנעו מאז ועד עתה מלהרבות שאון ומבוכה ומלבקש תכליותיהם הפרטיות בכל האמצעים שבידם, מבלי להבחין בין טוב לרע ומבלי שׂים לב לכבוד הרעיון המחולל... פרטי הדברים הלא ידועים וגלויים לכל."[6]

מרבית מאנשי הישוב ראו בחריפות את הביקורת הנוקבת שהטיח אחד-העם בהתנהלותה של תנועת חיבת ציון, חלקם אף יצאו בהאשמות נגדו כי הוא בא על מנת להרוס את התנועה בכך שעם הפניית תשומת הלב להכשרת הלבבות תגרום לעיקוב והפסקת הפעולה המעשית לתמיכה בהתיישבות.

גישתו של אחד-העם קודם לכל בצורך של הכשרת הלבבות ובהתיישבות בעלת אופי פרטי ולא על רקע לאומי-כללי, סתרה את הגישה העקרונית של תנועת חיבת ציון אך מטרתו הייתה למצוא פיתרון למשבר בתנועה ולסייע לה.





[1] יהודה לייב פינסקר (1821-1891) - היה רופא, הוגה דעות ופעילציוני, מראשי תנועת חיבת ציון, מחבר אוטואמנציפציה ".

[2] אשר צבי גרינצברג "אחד- העם" (1856-1927) - מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית .

[3] אחד-העם, לא זה הדרך , נדפס ב'המליץ' י"ב אדר"ש תרמ"ט.

[4] שם.

[5] שם.

[6] שם.





Tweet