תפריט

הרצל - התכנית וההתנגדות

מאת: ד.ב.
תאריך: 04.8.2009

עם כישלונן של התנועות הלאומיות בקידום ההתיישבות היהודית, עמודו בפני הרצל שתי מטרות עיקריות: הנעת הפתרון הציוני הלאומי, וייסוד מוסדות קיימים.

האמצעים שעמדו בפני הרצל היו:

· פניה אל האנשים העשירים בקהילות היהודים השונות על מנת לקבל סיוע כספי ברכישת אדמות.

· פניה אל דיפלומטיים של מדינות שונות בעולם על מנת לקבל תמיכה ברעיון הציוני.

· חיזוק התודעה הציונית בקרב כלל היהודים בעולם.

על מנת להגיע ולבצע את יעדיו הכין הרצל תוכנית מעשית ומפורטת שנקראה תוכנית (פרוגרמת) באזל. תפקיד התכנית הייתה לאגד תחתיה את כל הארגונים היהודיים כדי שיהיו בעלי אוריינטציה ציונית אחידה.

התוכנית עמדה על כמה עקרונות מרכזיים:

· בית מולדת – בית לאומי לעם היהודי שמובטח ומוכר בין שאר העמים, ולאו דווקא מדינה עם צבא וחוקים.

· ישוב המולדת - על ידי איכרים, בעלי מלאכה ותעשייה, שילוב של איכרים ועובדי אדמה עם מפעליים מודרניים שיתאימו לתנאים הקיימים בארץ ישראל.

· ארגון ואיחוד ע"י מפעלים מקומיים וכלליים- קידום ופיתוח כלכלה ומסחר פורה.

· חיזוק תודעה לאומית יהודית. – כשם שאחד-העם כינה זאת "הכשרת הלבבות" כך גם הרצל ראה בזה תפקיד חשוב לעורר את העם היהודי ללאומיות.

· עבודת הכנה לקבלת הסמכות של ממשלות – שיחות ומפגשים עם דיפלומטיים מהעולם על הנושא הציוני והצגת האינטרס האישי של כל אחד מהעמים בפתרון זה.

עקרונות אלו התחלקו בין שני גופים מרכזיים:

אגודת היהודים – על אגודת היהודים הוטלה המטרה המדינית שהתבטאה במשאים ומתנים עם שליטי המדינות השונות על מנת לקבל זיכיון (צ'רטר) ותמיכה בהקמת המדינה היהודית, להשיג ריבונות על חבל ארץ שיוכר על ידי האומות בצורה חוקית בין לאומית. וגם להשיג סקרים ונתונים על יכולתה הפוטנציאלית של ההתיישבות.

הרצל עצמו ניסה לבצע פעילות דיפלומטית על ידי פניה אל מנהיגי אירופה, הוא חזר וציין בפניהם את האינטרס האישי של כל אומה בתמיכתם בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז פעולתו הדיפלומטית הייתה עסקה עם שליטי האימפריה העות'מאנית שתכליתה הייתה גיוס כספים מעשירי הקהילות היהודיות על מנת לעזור לאימפריה העות'מאנית לצאת מהמצב הכלכלי הקשה שאליו נכנסה, ובתמורה היהודים יקבלו זיכיון על ארץ ישראל.

לאחר שכשלו ניסיונותיו עם האימפריה העות'מאנית, פנה הרצל מבחינה פוליטית גם אל החזית הגרמנית (קיזר והדוקס מבדל) אך גם ניסיונות אלו כשלו.

בתחילה ניסה הרצל לגייס כספים מהיהודים בעלי המעמד העליון באירופה , הוא קיווה אף לקבל עזרה מהברון הירש, אך כמו רוב היהודים העשירים באירופה, גם הירש שלל את בקשתו, היות והם ראו את טענתו של הרצל מופרחת.

ניסיונותיו של הרצל בגיוס תמיכה מאנשי המעמד העליון (הפילנתרופיה) וממנהיגי אירופה לא צלחו, כישלון זה הניע את הרצל להבין כי הפתרון לא יבוא על ידי כספים בלבד אלא עליו לנסות את הדרך השנייה והיא פניה אל אמוני העם.

הבנת מהלך זה הייתה הרקע המרכזי להקמת הקונגרס הציוני הראשון. מטרת הקונגרס הייתה כינוס כל ארגון ציוני בעולם במקום אחד על מנת להביא לפשרה והבנה בין דעותיהם השונות של הארגונים ולהניע אותם להבנה אחת של מדינה ציונית ליהודים ובכך להשיג את תמיכתם המלאה של כל הציבור היהודי.

בנוסף ייסד הרצל את העיתון די-ואלט , עיתון שבועי שפונה אל כלל העם, ובעצם מביע ביקורת נוקבת בפילנתרופיה היהודית:

אם רוצה מישהו לפרוש מן האומה היהודית שממנה מוצאו, ולעבור משם אל עם אחר הרשות בידו לעשות כן. אנו הציוני לא נעכב אותו. אלא שהוא נחשב זר לגבינו..." [1]

באמצעות עיתון זה ניסה הרצל להגיע אל כל יהודי העולם ולהשפיע עליהם לתמוך בפעולתו, כמו כן ניסה הרצל להעביר באמצעות העיתון את תפיסתו כי היהודי אינו חלק מדת אלא חלק מעם.

החברה היהודית - גוף שיטפל בצדדים המעשיים של התכנית, הכנת התשתית של הארץ החדשה שתקלוט את היהודים, מציאת פתרון טוטאלי לכלל היהודים, ולא לגופים קטנים או לקהילות בודדות על מנת לפתור את הבעיה הנקודתית שבה הם נמצאים.

טען הרצל כי אין לבנות חברה שמבוססת רק על איכרים ועובדי אדמה, היות ואסטיגמטיות של ה"יהודי האיכר" עובד אדמה זה משהו שקשור לעבר, וכי צריכים להתמקד בהווה והעתיד כי כבר כל עבודת האדמה נעשית על ידי מכונות. שולל הרצל את האפשרות של מצב בו היהודים יחזרו אחורה בזמן עקב חזרתם לעבודת האדמה כמו בימי הביניים, ודוגל במודרניזציה והסתכלות קדימה על עתיד מודרני.

עוד בתקופת חייו של הרצל ועם העלאת הרעיון של אוגנדה התחילו להיווצר חילוקי דעות בין הפלגים הציוניים השונים. ויכוחים אלו התלהטו לאחר מותו של הרצל סביב שאלת אוגנדה.

הקבוצות הציוניות התפלגו לשני פלגים מרכזיים:

המדיניים- דגלו בהמשך דרכיו של הרצל לגבי היישוב היהודי בארץ ישראל אך זאת לא על ידיי פעולות מעשיות לזירוז ההתיישבות, אלא על ידי אמצעים דיפלומטיים כמו שיחות עם מדינאים וניסיון להשיג תמיכה עולמית להתיישבות היהודית בארץ ישראל.

עד שנת 1908 תמך הפלג הגדול בתנועה הציונית בדרך מדינית, כלומר, בהמשך הפעילות בקווי מדיניותו של הרצל הן בגיוס תמיכתן של המעצמות והמדינות השונות בתכנית הציונית והן בהמשך המאמצים בקושטא להשגת צ'רטר כתנאי להתיישבות בממדים רחבים בארץ ישראל.

המעשיים- ראו בהתיישבות היהודית בארץ ישראל כצעד הכרחי שחייב להיעשות בהקדם. העובדה שבתחילת המאה ה-20 היגרו כ-650 אלף יהודים לאמריקה וגם למקומות אחרים בעולם הדאיגה את המעשיים ולכן הם החליטו כי יש לזרז את רכישת הקרקעות בארץ ישראל ואת תהליך ההתיישבות שכולל הקמת מוסדות חינוך ותרבות, ומקומת תעסוקה ופרנסה בארץ.

במקבלי לשני פלגים אלו, צמחו להן קבוצות שונות אחרות כמו ה"מזרחי" או "פועלי ציון" ועוד. אחת הקבוצות המרכזיות ניסתה לגשר בין דעותיהם של שני הפלגים. בין חברי הקבוצה היו גם חיים וייצמן[2] ונחום סוקולוב[3] שטענו כי אין לעשות הפרדה בין הפלגים המעשיים והמדיניים, וכי אין עליהם לבזבז זמן בוויכוחים חסרי תועלת, אלא עליהם להתאחד לפעול ביחד לפי תכנית מסודרת (פרוגרמה).

"ע"י גוזמת הפולמוס והמילים המפוצצות וגיבוב ציטוטין לא מדויקים מזה לזה, נחפרת תהום שאיננה במציאות אלא בדמיון. כנגד שלטון זה של פרזה נפוחה יש רק תחבולה טובה אחת: פרוגרמה ברורה ומפורטת. רק עפ"י פרוגרמות לא עפ"י פרזות מפולגות יכולות להוסד." [4]

על בסיס פלגים אלו בתנועה הציונית גדלה והחריפה לה פרשת אוגנדה לנושא הוויכוח המרכזי בקרב התנועה, מהות הוויכוח היה בין תומכי תכנית אוגדה לבין מתנגדיה.

בין תומכי התוכנית היית חלוקת דעות נוספת:

האוגנדיסטים - דגלו בהתיישבות המונית באוגנדה או במקום מתקבל אחר אך רק לא בארץ ישראל היות והתיישבות באיזור זה תגרור אחריה בעיות פוליטיות ודתיות.

הטריטוריאליסטים - דגלו בהתיישבות באוגנדה אך רק באופן זמני עד שימצא פתרון אחר שמתאים לבעיית היהודים בעולם.

העבודה המדינית- לא תמכו בתכנית אוגנדה אך כן תמכו בהמשך המגעים הדיפלומטיים עם בריטניה.

מחלוקת זו בין המעשיים למדיניים הגיעה לקיצה עם הקונגרס הציוני השביעי.

בעקבות משלחת מומחים שנשלחה אל מזרח אפריקה על מנת לבדוק את טיב הקרקע ואם פני השטח מתאימים לצרכים היהודיים, הוחלט בקונגרס הציוני השביעי חד משמעית כי הפיתרון הציוני ייתכן בארץ ישראל ובאזורים הסמוכים לה בלבד. החלטה זו נתקבלה ברוב קולות ומעמדם של המדיניים נחלש.

בעקבות החלטת הקונגרס לתגבר את הפעילות בארץ ישראל פרשו כמה מחברי המדיניים (בניהם היו גם זנגוויל[5] ותומכיו) מדיוני הקונגרס ומההסתדרות הציונית והקימו את יט"א – "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית", שייעודה היה חיפוש טריטוריות אחרות (בעיקר באנגליה וארה"ב) להתיישבות יהודית.





[1] ת. הרצל, כתבי הרצל: איגרות – מראשית הפעולה הציונית עד הקונגרס הראשון (מאי 1895- אוגוסט 1897), ירושלים: הספרייה הציונית, תשכ"א עמ' 100.

[2] חיים ויצמן (1874- 1952) - היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, כימאי, מראשי ה ציונות , ונשיאה הרביעי של ההסתדרות הציונית.

[3] נחום סוקולוב (1859-1936 ) - נשיא הרביעי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

[4] העולם (17-4-1907), גיליון ט"ו, עמוד 178.

[5] ישראל זנגוויל ( (1864 –1926 - היה סופר יהודי אנגלי ופעיל ציוני.





Tweet